פונדקאות מסחרית מול פונדקאות אלטרואיסטית

עבור זוגות ויחידים רבים בישראל פונדקאות היא המוצא האחרון להפוך להורים. הדרך אל הילד באפיק הפונדקאות רצופה באתגרים רפואיים ורגשיים, כמו גם במבוך משפטי ובירוקרטי. כדי להבין את הדילמה העומדת בבסיס מאמר זה, יש להבין תחילה את שני המודלים המרכזיים השולטים כיום בזירה העולמית ובישראל: המודל המסחרי והמודל האלטרואיסטי (התנדבותי).

ההבחנה בין שני המודלים היא לכאורה חדה וברורה, אך בפועל הגבולות לעיתים מטושטשים:

פונדקאות מסחרית (Commercial Surrogacy): מודל זה, הנהוג במדינות כמו ארצות הברית (בחלק מהמדינות), גיאורגיה, מקסיקו וארמניה, מתייחס לפונדקאות כהסכם חוזי-עסקי לכל דבר ועניין. הפונדקאית מקבלת שכר בסיס מוסכם מראש עבור שירות נשיאת העובר, מעבר לכיסוי ההוצאות הרפואיות. מערכת היחסים מוסדרת בחוזה משפטי המגן על זכויות שני הצדדים, והתמורה הכספית נתפסת כחלק לגיטימי ומרכזי מהעסקה.

פונדקאות אלטרואיסטית/התנדבותית (Altruistic Surrogacy): זהו המודל הנהוג בישראל (לצד מדינות כמו קנדה ואוסטרליה). על פי תפיסה זו, אסור שהפונדקאות תהפוך ל”מסחר בילדים” או “השכרת רחם”. המניע של הפונדקאית חייב להיות, על פי הגדרה, רצון לעזור לזולת. החוק אוסר על תשלום “משכורת” או שכר טרחה, ומתיר אך ורק פיצוי כספי שנועד לכסות הוצאות בפועל, אובדן ימי עבודה, ופיצוי בגין “כאב וסבל”.

ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם להסדיר את נושא הפונדקאות בחקיקה ראשית (“חוק הסכמים לנשיאת עוברים”, 1996). על הנייר, המדינה מאפשרת פונדקאות, והחל מהתיקונים האחרונים (2022, בעקבות בג”ץ), האפשרות פתוחה גם לזוגות חד-מיניים וליחידניים, ולא רק לזוגות הטרוסקסואלים נשואים.

אולם, בפועל, ההליך בישראל כרוך ברגולציה כבדה ומחמירה. כל הסכם פונדקאות חייב לקבל את אישורה המוקדם של “הוועדה לנשיאת עוברים” מטעם משרד הבריאות. ועדה זו בוחנת בדקדקנות את התאמתם של ההורים המיועדים ושל הפונדקאית, וכן את סעיפי החוזה ביניהם.

למרות שההליך חוקי בישראל, הנתונים בשטח מצביעים על תופעה ברורה: רוב הזוגות הישראלים הזקוקים לפונדקאות בוחרים לבצע את ההליך בחו”ל, במסלול המסחרי. התשובה טמונה בשילוב קטלני של שלושה גורמים:

1. מחסור חריף בפונדקאיות: המגבלות שמטיל החוק הישראלי על מי רשאית להיות פונדקאית הן נוקשות (מגבלות גיל, סטטוס משפחתי, דת, עבר רפואי ועוד). סינון זה, בשילוב עם העובדה שההליך מוגדר כ”התנדבותי” ואינו מאפשר תגמול שוק חופשי, יוצר מחסור דרמטי בנשים המוכנות להיכנס לתהליך. הביקוש עולה על ההיצע במאות אחוזים.
2. סרבול ובירוקרטיה: הוועדה לנשיאת עוברים נתפסת על ידי רבים כ”צוואר בקבוק”. הצורך באישור ממשלתי לכל פרט, הדרישה לאבחונים פסיכולוגיים מעמיקים והפיקוח ההדוק, הופכים את ההליך לארוך, מתיש ולא וודאי. זוגות מוצאים עצמם ממתינים חודשים ואף שנים רק כדי למצוא התאמה ולהתחיל את התהליך.
3. היעדר וודאות: בהליך הישראלי, בשל אופיו ה”התנדבותי” והמעורבות העמוקה של המדינה, ההורים המיועדים חשים לעיתים חוסר שליטה. בחו”ל, המודל המסחרי מציע לרוב יעילות עסקית: יש סוכנות, יש מאגר פונדקאיות זמין, ויש לוחות זמנים ברורים יותר.

 
למעשה, המדיניות הישראלית לשמור על טוהר המידות ו”ההתנדבות” פוגע בזוגות ובפונדקאיות כאחד, ודוחף את השוק לפתרונות מסחריים מעבר לים? במאמר הקרוב נבחן את ההיסטוריה שהובילה למצב זה, את הנתונים מהשטח- סקר חשוב מאוד שנעשה בישראל בשנים האחרונות, ולבסוף – את המחיר האמיתי של ה”הפונדקאות ההתנדבותית”.
 

שורשים ורגולציה – היסטוריה של הפונדקאות בישראל

ההיסטוריה של הפונדקאות בארץ היא סיפור מרתק על המפגש בין טכנולוגיה רפואית מתקדמת, הלכה יהודית, ולחצים חברתיים המשתנים ללא הרף. זהו סיפור שהחל בפריצת דרך עולמית, אך המשיך במאבקים משפטיים מתישים שנמשכים עד עצם היום הזה.

בשנת 1996 ישראל הפכה לחלוצה עולמית בעקבות המלצות “ועדת אלוני”, אז חוקקה הכנסת את “חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ”ו-1996”. בכך הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם המסדירה את נושא הפונדקאות בחקיקה ראשית ומוסדרת. החוק המקורי היה מהפכני אך גם שמרני מאוד ומגביל שכן קבע כי כל הסכם פונדקאות חייב לקבל אישור מראש של ועדה סטטוטורית המורכבת מאנשי רפואה, משפט, עבודה סוציאלית ודת.

החוק לווה בהגבלות והתניות ברורות:

• בלעדיות להטרוסקסואלים: הזכאות לפונדקאות ניתנה אך ורק ל”איש ואישה שהם בני זוג” (נשואים או ידועים בציבור).
• זיקה דתית: נקבע כי האם הנושאת (הפונדקאית) חייבת להיות בת דתה של האם המיועדת (לרוב יהודייה), סעיף שנועד למנוע בעיות הלכתיות של ממזרות וקביעת יהדות.
• המעמד האישי: במקור, החוק דרש שהפונדקאית תהיה אישה לא נשואה (חד הורית), כדי למנוע חשש הלכתי שניאוף או יחסי אישות אסורים, וכן כדי למנוע לחץ של בעל על אשתו לשמש כפונדקאית.

 
עם השנים גבר הלחץ של גופים רבים להרחיב את מעגל הזכאים (העלייה בגיל הנישואין, ההכרה הגוברת בזכויות להט”ב וריבוי משפחות יחידניות יצרו לחץ לשנות את הקריטריונים). בין שנת 2010 (ועדת מור- יוסף) ועד שנת 2021 היו מאבקים קשים בזירה הפוליטית הנוגעים לחוק ולהרחבתו. סדרת עתירות שהוגשו לאורך השנים לבג”ץ כרסמה במגבלות החוק ועיצבה מחדש את מפת הפונדקאות בישראל, בניגוד לדעת הממשלה דאז, בג”ץ נתן פסק דין היסטורי שביטל את ההגדרות המפלות בחוק. החל מינואר 2022, פונדקאות בישראל מותרת באופן שוויוני גם לזוגות מאותו המין, גברים יחידניים ונשים יחידניות (עם זיקה גנטית ליילוד).

מבחינה חוקית-היסטורית, ישראל נמצאת בנקודת השיא של הליברליות: כולם רשאים לבצע פונדקאות. אולם, היסודות עליהם נבנה החוק ב-1996 לא השתנו: הוועדה נותרה אותה ועדה, מנגנון האישורים נותר מסורבל, והאיסור על מסחור גלוי נשמר בקנאות. הפער הזה – בין הזכות החוקתית הרחבה לכולם לבין המנגנון הבירוקרטי הצר שתוכנן לפני 30 שנה עבור קומץ זוגות נשואים – הוא שיוצר את צוואר הבקבוק הנוכחי ואת המשבר אליו נצלול בפרק הבא.
 

“כלוב של זהב” – המגבלות המבניות של הפונדקאות בישראל

המציאות בישראל יצרה מנגנון מסורבל שכובל את ידיהם של ההורים המיועדים. הניסיון “לטהר” את ההליך מכסף ומסחריות יצר שורה של כשלים שיווקיים שפוגעים בראש ובראשונה בזוגות המייחלים לילד. פרק זה יסקור את המחסומים המרכזיים שהופכים את הפונדקאות בישראל למשימה כמעט בלתי אפשרית עבור רבים.

• מסננת צפופה מדי: הקריטריונים לפונדקאית עוד לפני שמדברים על רצון טוב, ישנה משוכה אובייקטיבית. הוועדה לנשיאת עוברים הציבה רף דרישות נוקשה ביותר למועמדות: טווח גילאים מצומצם (לרוב 22 עד 38), עליה להיות אם לילד אחד לפחות, אך לא יותר מארבעה, ללא היסטוריה של סיבוכי הריון (כגון רעלת הריון או ניתוחים קיסריים מרובים), היעדר עבר רפואי בעייתי ושלילת כל רקע של משברים נפשיים או שימוש בתרופות פסיכיאטריות ועוד.
  דרישות אלו מצמצמות דרמטית את מאגר הנשים הפוטנציאליות בישראל, עוד לפני שנכנסת למשוואה שאלת הנכונות שלהן לעבור את התהליך.
• אסימטריה של דחיפות: ההורים המיועדים פועלים מתוך תחושת דחיפות עצומה. עבורם, כל חודש שעובר הוא קריטי – בין אם בגלל גיל הביציות (אם מדובר בשימוש בביציות האם המיועדת), גילם המתקדם, או הכמיהה הנפשית המייסרת לילד. לעומתם, הפונדקאית היא מתנדבת ולא נמצאת במודל של יחסי עובד-מעביד מובהק, הפונדקאית אינה כפופה לאותה דחיפות.
  היות וההליך מוגדר כמעשה של “חסד” ורצון טוב, לפונדקאית יש מרחב תמרון גדול לעכב את התהליך. היא יכולה לדחות בדיקות רפואיות בגלל עומס בעבודה האישית שלה, לבקש “הפסקה” של חודשיים בגלל עניינים משפחתיים, או להתנהל בעצלתיים מול הבירוקרטיה. ההורים, שבויים בתוך ההליך, נאלצים “ללכת על ביצים” ולא לדחוק בה, מחשש שמא הלחץ יתפרש ככפיות טובה או יגרום לה לפרוש.
• סיוט ה”RESTART”: לא מעט זוגות חווים ‘תרחיש אימים’ שבו, לאחר חודשים ארוכים של בדיקות, ועדות, ראיונות והכנת חוזים – הפונדקאית מחליטה לסגת מההסכם. הסיבות יכולות להיות מגוונות: לחץ מצד בן הזוג שלה, חשש רפואי פתאומי, או פשוט חרטה. וכך, בניגוד לפונדקאית מסחרית שבה לסוכנות יש “מאגר גיבוי” והתחייבות להעמיד פונדקאית חלופית תוך זמן קצר, בישראל הנטישה מחזירה את הזוג לנקודת האפס. (מציאת פונדקאית חדשה, העברתה את כל הבדיקות הרפואיות והפסיכולוגיות מחדש, והמתנה לאישור מחודש של הוועדה – כל אלו אורכים בממוצע למעלה משנה). עבור זוגות רבים, עיכוב כזה הוא גזר דין מוות לחלום ההורות, או לכל הפחות טראומה מתמשכת.
• הוועדה כחסם לאוטונומיה המעורבות המדינתית העמוקה מפקיעה את האוטונומיה מידי הצדדים. הוועדה מתערבת בפרטי החוזה, בזהות עורך הדין, ובגובה הפיצוי. בירוקרטיה זו לא רק מאריכה את הזמן, אלא גם מייצרת תחושה של חוסר שליטה. הזוגות נדרשים “להוכיח” את זכאותם להורות בפני פקידים, הליך שנעדר מהפונדקאות המסחרית בחו”ל.
• החוק הישראלי אוסר על גופים מסחריים לפרסם שירותי פונדקאות או לשדל נשים לשמש כפונדקאיות באופן אקטיבי. כתוצאה מכך, אין מנגנון שיווקי יעיל שמגייס מועמדות חדשות למאגר. הזוגות נאלצים לעיתים קרובות לחפש פונדקאית בעצמם בפורומים ברשתות החברתיות או דרך “מפה לאוזן”, מה שמוביל לשוק פרוץ, לא מקצועי ולעיתים אף מסוכן.

סקר גיאוקרטוגרפיה בתחום הפונדקאות בישראל- ממצאים מרתקים.

בחודש אוגוסט 2021 נערך סקר בשיתוף חברת גיאוקטגורפיה וחברת ‘WE פונדקאות’. את הסקר ערכו פרופסור אבי דגני וד”ר רינה דגני והוא בחן את הנכונות למתן שירותי פונדקאות בישראל ואת המניעים של הנשים. הסקר נערך בקרב 564 נשים בגילאי 26-38, שלהן ילד אחד לפחות, (מגזר יהודי וערבי).

ממצאים:

• הנכונות העקרונית למתן שירותי פונדקאות עומדת על כרבע (28%) מהנשים בישראל. שיעור זה ברובו מהוסס (20% חושבות שכן).
• שיעור הנכונות העקרונית עולה עם העלייה ברמת ההכנסה ויורד עם העלייה ברמת הדתיות.
• שיעור הנכונות הוולונטרית עומד על כעשירית (9%) מהנשים בישראל – שיעור זה נמוך יותר משיעור הנכונות העקרונית הכללי (28%), כמו כן, שיעור זה נמוך יותר בקרב דתיות- חרדיות (3%).
• בעת בחינת הנכונות לשקול מתן שירותי פונדקאות, תוך שימוש בתמריץ כספי גבוה (יותר מ-150,000 ₪) שיעור הנכונות העקרונית –עומד על כשליש (33%) מהנשים בישראל. בדומה לשיעור הנכונות העקרונית, גם שיעור זה עולה עם העלייה ברמת ההכנסה ויורד עם העלייה ברמת הדתיות.
• הגורם האפשרי הבולט ביותר לנכונות למתן שירותי פונדקאות – הוא האמונה שבעת מתן השירות, האישה עושה מעשה טוב. כמעט מחצית (43%) מהמשיבות ציינו גורם זה.
• התמורה הכספית עבור מתן השירות, צוין על ידי כשליש (32%) מהמשיבות, והוא הגורם השני הבולט מבין הגורמים שנבדקו במחקר. כלומר מי שהביעה נכונות לשקול פונדקאות אמנם עושה זאת ממניע של תרומה אולם מצפה לתמורה הולמת לכך.
• כמחצית (52%) מהנשים היו מוכנות לשקול לתת שירותי פונדקאות עבור זוג של גבר ואישה אשר נשואים ברבנות. שיעור הנשים שהיו מוכנות לשקול לתת שירותי פונדקאות עבור זוג גברים – עומד על כשליש (36%), ודומה לשיעור הנכונות לשמש פונדקאיות לאפשרויות האחרות שהוצגו – על כן לא ניכר כי ישנה העדפה למתן שירותי פונדקאות עבור זוגות גברים בלבד או יותר.
• באופן כללי, נשים בגילאי 35-38, בעלות הכנסה גבוהה, וחילוניות יותר פתוחות למתן שירותי פונדקאות לרוב סוגי הזוגות שהוצגו, לעומת אחרות.

 
מסקנות עיקריות מהממצאים:

• קיום מתאם ליברלי בישראל, כמו בעולם המערבי: קיים מתאם חזק בין סטטוס סוציו-אקונומי גבוה (השכלה והכנסה) לבין עמדות ליברליות וחילוניות. אוכלוסייה זו נוטה לקדש את האוטונומיה של הפרט על גופו ואת הזכות להורות בכל מחיר, ופחות מוטרדת מהיבטים דתיים או מסורתיים. עבורם, פונדקאות היא פתרון טכנולוגי-רפואי לגיטימי.
• “פריווילגיה של האלטרואיזם”: אם השאלה בסקר נגעה לנכונות לשמש כפונדקאית בהתנדבות, ייתכן שנשים ממעמד גבוה עונות בחיוב כי הן יכולות להרשות לעצמן לחשוב על כך במונחים רומנטיים של נתינה, שכן פרנסתן אינה תלויה בכך. לעומתן, נשים ממעמד נמוך יותר, שמבינות את המשמעות הכלכלית של השבתת יכולת ההשתכרות, יהיו פחות נכונות לעשות זאת “בחינם”. ולכן גם לפקטור הכלכלי יש משמעות בסקר כמרכיב חשוב בהחלטה שלהן “להתנדב” (סיבה שנייה בחשיבותה).
• הסקר מוכיח שהמודל ה”אלטרואיסטי” הוא לעיתים קרובות ‘אידיאל של שבעים’, שלא עומד במבחן המציאות של אלו שבאמת זקוקות לתמורה עבור המאמץ וההקרבה.
• ניתוח הממצאים מסקר גיאוקרטוגרפיה חושף את הפער הבלתי ניתן לגישור בין רצון המחוקק לבין בשלות החברה הישראלית. המסקנה העולה מהנתונים היא חד משמעית: ציבור הנשים בישראל אינו בשל – כלכלית, חברתית ותרבותית – לשמש כמאגר פונדקאות המבוסס על מודל התנדבותי.
• אשליית ה”התנדבות”: הנתון הדרמטי ביותר הוא הפער בין נכונות עקרונית (28%) לנכונות מעשית-התנדבותית (9% בלבד). החוק הישראלי, המתבסס על אלטרואיזם, פונה למעשה לפלח שוק זעיר של פחות מעשירית מאוכלוסיית הנשים. כאשר מסננים מתוך ה-9% הללו נשים שאינן עומדות בקריטריונים הרפואיים (גיל, לידות קודמות), נשארים עם מספרים אפסיים. זוהי הסיבה העיקרית למיעוט המתנדבות בישראל: פשוט אין מי שתתנדב.

פונדקאות אלטרואיסטית- המחיר האמיתי

אחת הטעויות הנפוצות היא ההנחה שפונדקאות “התנדבותית” בישראל היא אפיק זול. בפועל, האיסור על תשלום “שכר” לא מבטל את העלויות, אלא רק מפזר אותן תחת סעיפים בירוקרטיים ומשפטיים שונים. כפי שניתן לראות ברשימות ההוצאות המקובלות, ההורים המיועדים נדרשים לממן “מעטפת” שלמה ויקרה.

מעבר לפיצוי הישיר לפונדקאית (בגין כאב, סבל ואובדן השתכרות), ההורים נושאים בנטל כבד של הוצאות נלוות הכרחיות:

• מעטפת משפטית כפולה: מימון עורכי דין נפרדים להורים ולפונדקאית
• תיווך וליווי: תשלום לסוכנויות ואנשי מקצוע לאיתור הפונדקאית וניהול התהליך (לזוגות שלא “מצאו” פונדקאית בכוחות עצמם.
• הוצאות רפואיות ופסיכולוגיות: אבחונים, טיפולים, ביטוחים מורחבים, והוצאות נסיעה וביגוד.
• הערכת עלויות ריאלית בישראל (2025): על בסיס הנתונים בשטח, העלות הכוללת למסלול הישראלי נעה סביב הסכומים 250,000-320,000 ₪.

 
כאשר משווים את העלויות בישראל מול אלו במדינות כמו גיאורגיה או ארמניה (סביב 60,000 יורו פחות או יותר, תלוי במשתנים רבים) מגלים שהפער לא גדול ולפעמים האופציה בחו”ל זולה יותר. יתרה מכך, המסלול הישראלי טומן בחובו סיכון כלכלי נסתר שאינו קיים בחו”ל: העדר “ביטוח הצלחה”. אם פונדקאית מתחרטת באמצע התהליך בישראל, עשרות אלפי השקלים שהושקעו באבחונים וחוזים יורדים לטמיון. לכן, בפועל, האפיק ה”התנדבותי” בישראל עשוי להתברר כיקר יותר, מסוכן יותר ופחות משתלם מהאפיק המסחרי.
 

סוף דבר- המסלול המסחרי כאופציה נבחרת

לאורך המאמר סקרנו את ההיסטוריה, המצב החוקי, החסמים הבירוקרטיים והעלויות האמיתיות של הפונדקאות בישראל. אך בסופו של יום, את המסקנה החותכת ביותר מספקים המספרים היבשים והמציאות בשטח. הנתונים מוכיחים כי הניסיון הישראלי לייצר “פונדקאות כשרה למהדרין” – כזו שהיא גם מפוקחת, גם שוויונית וגם (לכאורה) התנדבותית- לא ממריא במבחן התוצאה.

השוק המקומי סובל ממחסור כרוני בהיצע של פונדקאיות פוטנציאליות, הנובע ישירות מכך שהמודל ההתנדבותי אינו תואם את המוטיבציות האמיתיות של הנשים בישראל. כפי שעולה בבירור מהסקרים, כל עוד המדינה מתעקשת על מודל שרק כ-9% מהנשים שוקלות אותו בחיוב (וגם זה בספק, תחת תנאים מגבילים), ה”בריחה” למסלולים המסחריים בחו”ל איננה בגדר בחירה מותרות – היא כורח המציאות.

הפער בין הביקוש האדיר – מצד זוגות הטרוסקסואלים, זוגות להט”ב ויחידניים – לבין ההיצע האפסי של פונדקאיות המוכנות לעבור הליך רפואי מורכב תמורת “החזר הוצאות” בלבד, הוא בלתי ניתן לגישור. המדינה יצרה צוואר בקבוק מלאכותי: היא פתחה את השערים לכולם (בבג”ץ הפונדקאות), אך לא דאגה שיהיה מי שיחכה בצד השני של הדלת.

סוכנות ‘WE פונדקאות’ חרתה על דגלה להפוך את החלום למציאות עבור כל מי שכמֵה לילד. עם ניסיון עשיר, היכרות מעמיקה עם הרגולציה הבינלאומית ורקורד מוכח של מאות זוגות, יחידניים ויחידניות שכבר חובקים ילד בזכות התהליך – אנחנו כאן כדי להוביל גם אתכם אל היעד. אל תישארו לבד מול המערכת. פנו אלינו עוד היום לשיחת ייעוץ בטלפון 073-7855588, ויחד נהפוך את הכמיהה שלכם למשפחה – למציאות.